פסק-דין בתיק ה"פ 1347/01

זוהי  תובענה לפסק דין הצהרתי שלפיו זכאים המבקשים להירשם כבעלים של דירה שנמצאת ברחוב שיבולים 24 בתל אביב (להלן: " הדירה"), הידועה גם כחלק מחלקה 17 בגוש 6136 (להלן: " המקרקעין").

1.                   הרקע על פי התובענה

(א)                המבקשת 2 (להלן:- " המבקשת") היא אלמנתו של יחזקאל דאבול ז"ל (להלן: " המנוח"), שהלך לבית עולמו ביום 4.4.78. המבקשים 1, 3-7 הם בניו ובנותיו. המבקשים הם יורשיו של המנוח על-פי צו ירושה מיום 3.1.79 (נספח "א" לתובענה), ומחזיקים בדירה.

(ב)                לטענת המבקשים, רכש המנוח בשלהי שנות ה-40 מהמשיב את המקרקעין, ולאחר מכן בנה עליהם את הדירה.

משפנו ללשכת רישום המקרקעין בתל-אביב לצורך רישום זכויותיהם בדירה על פי צו ירושת המנוח התברר למבקשים שהמשיב רשום כבעל הזכויות בדירה, וש"הזכר היחיד" התומך בגרסתם על-אודות זכויותיו של המנוח בדירה הוא צו הריסה מיום 23.1.62 שהוצא על-ידי מחלקת ההנדסה של עיריית תל אביב. מעולם לא נרשמה כל הערת אזהרה לטובת המנוח למרות שהמנוח החזיק בדירה מאז שנות ה-40 המאוחרות, וכולם, או מקצתם, התגוררו בה.

(ג)                  אין בידי המבקשים הסכם מכר, ובתצהיר התומך בתובענה נטען שיתכן שהסכם המכר (אם היה כזה) נגנב בעקבות פריצה לדירה לפני שנים רבות. עוד טוענים המבקשים, שאשתו של המשיב אמרה לבא-כוחם, שהמשיב לא זוכר אם נערך הסכם בכתב, ושגם אם נערך הסכם כזה - הוא לא נמצא בידיו.

(ד)                ביום 10.9.01 פנה ב"כ המבקשים למשיב, וביקש ממנו להשלים את הרישום. ביום 30.9.01 השיבה אשתו של המשיב לפניית ב"כ המבקשים שהיא אינה זוכרת במה מדובר. בהמשך הפנתה אשתו של המשיב את ב"כ המבקשים לבא-כוחה.

(ה)                המבקשים טוענים, שלמיטב ידיעתם, המנוח רכש את המקרקעין מהמשיב ולא נותר חייב לו סכומי כסף כלשהם, ושהעדרה של כל דרישת תשלום מצד המשיב חרף חלוף השנים הרבות היא שמעידה על כך.

(ו)                  ב"כ המבקשים טוען כי שוחח עם ב"כ המשיב, שאמר לו שהמשיב טוען שהמנוח לא שילם את מלוא התמורה בגין הדירה, ולכן לא הועברו הזכויות ברישום. המשיב לא זכר מהו הסכום המדויק שלא שולם, אך העריך אותו בכ-20% משווי הדירה נכון למועד השיחה בין הפרקליטים (שלהי שנת 2001). ב"כ המבקשים טוען שב"כ המשיב לא הכחיש שהמנוח רכש את המקרקעין מהמשיב, אולם רק כנגד השלמת התמורה בגין העיסקה (תמורה שב"כ המשיב לא יודע את שיעורה המדויק) ייחתמו המסמכים הנדרשים לצורך העברת הזכויות, לרבות דיווח לרשויות המס והעברת הדירה בפנקסי המקרקעין על שם המבקשים.

מכאן התובענה.

2.                   עמדת המשיב

(א)                תגובת המשיב הוגשה על ידי בא-כוחו, עו"ד צבי לנדס. התגובה נתמכה בתצהירו של משה אלוני ששימש באותה עת כאפוטרופוס לדין, וכיום משמש כמנהל עזבונו.

(ב)                טענת המשיב היתה שהוא אכן מכר בית שנמצא בחלקה 17 בגוש 6136 בתל אביב בשנת 1948 לאדם שאין הוא זוכר את שמו. אותו אדם נשאר חייב לו חלק מן התמורה, ולכן לא נרשם הבית על שם הקונה.

(ג)                  ב"כ המשיב טוען שהתביעה התיישנה, מאחר שהמקרקעין אינם מוסדרים, וחלפו 54 שנים ממועד מכירת הבית ועד שפנו אליו המבקשים בטענה לזכויות בו.

(ד)                עוד טוען ב"כ המשיב שתצהיר המבקשים לא מראה כל זיקה בינם לבין המשיב ו/או לדירה. לכן, לטענתו, התובענה לא מגלה עילה.

(ה)                ב"כ המשיב מכחיש את טענותיו של ב"כ המבקשים בעניין תוכן השיחות שהתקיימו ביניהם.

3.                   דיון והכרעה

(א)                מטעם הצדדים העידו המבקש 1 (להלן: " המבקש") ואפוטרופסו לדין של המשיב. ב"כ המשיב הגיש חוות דעת של מומחית, השמאית דבורה בדיחי (להלן: " השמאית"), בשאלה האם ניתן לקבוע שהדירה שהמבקשים טוענים לזכויות בה היא אותו נכס שמכר המשיב בשלהי שנות ה-40. השמאית נחקרה על חוות דעתה.

(ב)                לאחר שעיינתי בחומר הראיות ובטענות הצדדים, הגעתי למסקנה שדין התובענה להידחות, וזאת הגם שסבורה אני שהמבקשים הגישו תובענה זו בסוברם, כנראה בצדק, שהם זכאים לסעד המבוקש על-ידיהם. דחיית התובענה נעשית בשל המחסומים הפרוצדורליים והמהותיים הניצבים בפניהם. להלן אבהיר את דברי.